סיפור קצרצר לתחילת שבוע ✍
—
לפני כמה לילות הוצאתי את הכלבה שלי לטיול. מי שמכיר את רייצ'ל יודע שהיא אמנם בגובה שלי (שזה מעט מאוד לבני אדם, אבל המון לכלבים) ועם הגודל הזה בא לב ענק שאפשר רק לקנא בו.
מידי פעם אני משחרר את רייצ'ל כדי שתלך ליידי, לחזק את הביטחון שלה בי, ואת שלי בה.
באופק הלא רחוק מתהלכת לה אמא עם עגלה. מסתכלת על רייצ'ל, עוצרת ומתחילה לצרוח "תקשור אותה הילדה שלי הילדה שלי". האמא מקימה מהומה ודרמה באמצע הרחוב, כאילו כל מה שריי'צל מפנטזת עליו עכשיו לארוחת ערב זו תינוקת בת כמה חודשים.
עכשיו עזבו את הקיצוניות, כל אחד והפחדים שלו. מכבד.
חיברתי את רייצ'ל לרצועה וכל אחד המשיך לדרכו.
אבל לפעמים אנחנו כל כך משקיעים בלשמור על עצמנו ועל הילדים שלנו מפני "איומים" שבדרך, ולא משקיעים קודם בבחירת הדרך שאנחנו הולכים בה בכלל.
ראבק, תעלי למדרכה, את הולכת עם עגלה באמצע הכביש. 🤦♂